קשר-סבתא - כתיבת סיפור חיים

ישבנו זה מול זה על כורסאות בד צבעוניות, כשבינינו "שולחנון" קטן ועליו היו מונחות שתי כוסות קפה שחור "אסלי", שהכין במו ידיו, עם כל הטקס, והתחייב כי זה השחור הכי טוב ששתיתי. הוא חייך ועיניו הכחולות אורו, כשנזכר בסיפור מילדותו:

"היה לי סוס, שהיה עשוי ממקל של מטאטא, ולו מושכות מעור. הייתי ילד שובב וחסר פחד. ידעתי שבסביבת ביתנו גרים צוענים, שמכרו סירי אלומיניום ועסקו גם במסחר במכוניות. הנשים הצועניות נהגו לקרוא עתידות בכף היד. הם סקרנו את דמיוני והחלטתי שאני "רוכב" עד למאהל שלהם, מרחק של שני קילומטרים מביתי. כשהגעתי, הם כיבדו אותי במים ושאלו אותי מי אני. השבתי: "אני מהמוסך". כשחזרתי הביתה, מזיע כולי, פגשתי את דודי, שהתעניין היכן הייתי. עניתי: "אצל הצוענים", "ומה עשית שם?" ביקש לדעת, "שתיתי מים", אמרתי. ללא שהות מיותרת, הוא הכניס אותי לרכבו ודהר בשדות עד למאהל, כשפניו מאדימות מזעם. הוא בירר מיהו האחראי ואמר לו שאבוי לו אם תיפול שערה מראשי. היו שמועות שהצוענים גונבים ילדים. לא בטוח שהשמועה נכונה, אך היה בה די כדי להלחיץ את כל השכונה…"

היא לגמה בנחת מהתה שלה, מהורהרת, ונזכרה בסיפור של אמה על אחד ממשוגעי העיירה בה נולדה:

"בעיירה גר יהודי נמוך קומה ובעל זקן ארוך, אשר התקיים מחסדיהם של בני המקום. מדי יום שישי, נהג ללכת מבית לבית, עם שתי שקיות בידיו, אותן מילא בפירות ובתבשילים שונים, אשר קיבל כתרומה. עיקר שיגעונו היה הפוליטיקה. הוא  נהג לאסוף קטעי עיתונים ברחובות ואז, ניגש לאחד מעמודי הטלפון, חבט בו במקלו, וכך היה "משוחח" עם מנהיגי העולם. כשעבר בין בתי התושבים, הוא ניצל את ההזדמנות כדי למסור "ידיעות פוליטיות" עדכניות. לרוב, היו מתבדחים על חשבונו ושואלים אותו מה אמר מדינאי זה או אחר, והוא הכה שוב על עמוד הטלפון הקרוב והשיב לבעל הקושיה.

באחת הפעמים, נתקלתי באותו איש מוזר. הוא חבט במקלו בעמוד הטלפון ואמר לי: "גרמניה אמרה שתבוא לפה, היטלר אמר לי שיבוא לפה". לא התייחסתי לדבריו, אבל הנהנתי בנימוס (הוריי חינכו אותי שלא ללעוג לאף אדם, באשר הוא). מספר שבועות לאחר מכן, קראתי בעיתונים כי הרייך השלישי עלה לשלטון בגרמניה וכי היטלר מצר מאוד את צעדיהם של היהודים. נזכרתי באמירתו של המשוגע ודאגתי לרגע קט, אך, כהרף עין, ביטלתי את החשש שהתגנב ללבי. אחרי הכל, הוא לא שפוי, חשבתי לעצמי, והדברים שאמר מופרכים מן היסוד…"

הוא נשען לאחור בספה עליה ישב, רגליו פשוקות בנוחות ועיניו מביטות רחוק – רואות את שולחן החג בבהירות ובצלילות, כאילו הוא נמצא לפנינו זה עתה:

"בליל החג בטריפולי התכנסנו, כל בני המשפחה הענפה, בבגדי חג לבנים וסבא לבש גלבייה ארוכה וצחורה. תבלינים מיוחדים הונחו על השולחן לפי סדר הברכות. בחזיז – תבלין כעין בוטן, שהיה פרי מיובש, שימש לברכת "שהחיינו" ועלי המנגולד נועדו ל"ברכת האדמה". "ברכת העץ" נאמרה על תמר צהוב, שהיה פרי חדש בעונתו (בלילו השני של החג ברכנו על חבושים במקום על תמרים) והרימון נועד לסמל את שנאמר בפסוק: "ירבו זרעיכם כרימונים".

בכל אחד משלושת הרגלים נהגנו לשחוט כבש. ראש הכבש, המונח על תבנית, נלקח למאפיה הסמוכה שם הכניסוהו לתנור. לראש הכבש נשמר מקום של כבוד על שולחן החג.

על השולחן הונחו גם דגים וריבת חבושים נהדרת, שנשמרה למשך חודשים, וכן קרעה – סוג של דלעת ממנה הוכנו לביבות טעימות. לצד כל אלה עמד תבשיל העשוי מריאות של בקר, שתהיה לנו שנה קלה כמו הריאה המלאה באוויר…"

כשנפגשנו, היא כבר הייתה מעל לגיל 90, אישה טובת מראה שהזמן לא פגם ביופייה המיוחד כהוא זה. סיפור אהבתה לבן זוגה יכול לשמש כסרט רומנטי, כזה של פעם – בשחור לבן:

היא ניצולת אושוויץ שחרבות המלחמה הותירו צלקות בנפשה. הוא היה פקיד במשרד ממשלתי שהסתיר את זהותו היהודית כדי להינצל. בעודו יושב במשרדו, ראה את בבואתה מבעד לחלון והתאהב. היא הייתה נערה צעירה נאווה ואצילית. הם נפגשו בסתר כדי שמוצאו היהודי לא ייחשף. הוא שלח לה מכתבי אהבה רבים בהם סיפר לה על רגשותיו העזים כלפיה. הוא היה גבר מרשים, שעיניו הטובות והערניות העידו על עוצמתו וביטחונו העצמי. הוא התלבש בטוב טעם והדיף ריח מבושם. הוא היה אדם נדיב ואחראי, והיא ידעה כי תוכל לבטוח בו שידאג לכל מחסורה. עם זאת, היא חששה להיענות לחיזוריו הנלהבים. אימת המלחמה עדיין פעפעה בעורקיה והיא התקשתה להאמין שקשייה נותרו מאחור וחייה עשויים להיות טובים. היא ביקשה פסק זמן כדי לקבל החלטה לגבי עתידם המשותף ונסעה לנופש עם חברה קרובה.

בשובה, ידעה כי זה הגבר המיועד לה.

בשנת 1946 הם נרשמו לנישואין בעירייה, ללא כל תפאורה או בגד מיוחד. לצידם עמדו שני חברים טובים – גויים לבושים במדי משמר הביטחון, ששימשו כעדים לאהבתם.

שלוש שנים מאוחר יותר, בני הזוג עלו ארצה והתמקמו בצריף עץ קטן באחד מיישובי השרון ושם הקימו את ביתם.

בחמסין של קיץ, הגעתי לביתו. החדר הקטן בו ישבנו היה מעט אפל, בשל החלונות המוגפים, ותחושת קרירות נעימה פשטה בגופי, שעדיין פלט חום. אחרי שהלכת בפעם הקודמת, אמר לי, כשחיוך נמתח מתחת לשפמו, נזכרתי בסיפור משעשע מילדותי:

"היו לי אופניים ישנים, עם צמיגים משופשפים וללא בלמים, שאבי מצא זרוקים ברחוב. כדי לעצור את מרוצתם, נאלצתי להוריד את הרגל מהדוושה ולחכך אותה בכביש. בשכונה שלנו נערכו תחרויות אופניים, וחבריי עודדו אותי להצטרף. בשביל החבר'ה הסכמתי, למרות שהיה לי ברור כי לא אצליח לעמוד בקצב של שאר הרוכבים.

מקום התחרות נקבע באזור שהיה מיועד לשיפוץ. הכביש טרם נוצק, והמסלול היה שביל עפר, שלאורכו נבנתה שפת הכביש העתיד להיסלל.

עמדנו בשורה, שמונה או תשעה רוכבים, וחיכינו להזנקה. יצאתי לדרך, כשאני מדווש בכל כוחי. הייתי האחרון בשורה, ושאר הרוכבים העלו אבק לפניי והתרחקו במהירות. לא היה לי סיכוי. היינו צריכים לעשות עשר הקפות בשכונה, וכשהגענו לסיבוב השלישי, החלטתי שאפרוש בהקפה הבאה. הרוכב הראשון תפס פער משמעותי והתקדם הלאה. זה שאחריו נגע, בטעות, עם הדוושה בשפת הכביש, איבד את שיווי משקלו ו"עף" על דרך העפר. כל הרוכבים שאחריו נפלו עליו, בזה אחר זה. אני דיוושתי ועקפתי את כל ערמת הרוכבים, כשקולות חבריי נשמעים למרחוק והם צועקים שאמשיך קדימה. למעט הבחור הראשון שנפל ונחבל כהוגן, כל שאר הרוכבים התעשתו, עלו על אופניהם והמשיכו ברכיבתם.

הגעתי למקום השני בתחרות וזכיתי בגביע קטן. 
מאז למדתי כי אסור, אף פעם, להתייאש. אין לדעת, תמיד המזל יכול לשחק לצִדך, גם כשהקלפים שלך נראים לא משהו…"

אחרי שהתחבקנו, כהרגלנו בכל פגישה, היא התיישבה מולי. אמנם, התנהלותה מעט כבדה והיא זקוקה לעזרה כשצריכה לקום, אבל המבט שלה כשל ילדה – חם, סקרני ומלא תום. היא מספרת לי על המסעדה המשגשגת שהיתה לאביה, לפני המלחמה ההיא:

"למרות שהיו לנו מלצרים, אבא – הבעלים של המסעדה – העדיף לקבל את פניהם של אורחיו בעצמו. תנועות גופו היו זריזות וחינניות, כשפסע לעבר השולחנות. על ידו האחת הונחו מספר צלחות, בזו אחר זו, עד לפרק האמה, ובין אצבעותיו הונחה צלחת נוספת. הוא נראה מרחף על פני הרצפה ושמר על שיווי משקלו במעין ריקוד קל. נהגתי להתבונן בצעדיו כמהופנטת, מרותקת להילוכו המיוחד…"

הקשר ההדדי עם לקוחותיי והאינטראקציה הנהדרת בינינו הותירו בי את חותמם לעד. מכולם השכלתי, ומכל אחד מהם למדתי משהו לחיים. כך אמרה לי לקוחה מקסימה, שהשנים לא הקהו את צלילותה ואת חדותה יוצאת הדופן, ויכולת הביטוי שלה מעוררת השתאות:

"החיים לימדו אותי כי לכל אחד יש את הסיפור שלו, שכמו ספר טוב, אי אפשר לדעת לאן הוא יתפתח. לכן, צריך לדעת להפיק ממנו את המיטב ולהשתדל לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים וליהנות ממה שהשגנו, כי השאר, כבר לא בידינו…"